״רבקה!..... רבקה!.....״
המיטה משמיעה קול חריקה, עוד לפני שאני מסתובב.
אני מגשש אחר הטלפון שלי. מקיש על המסך פעם, פעמים, עד שגם הוא מצטרף אלי ומתעורר.
רבע לתשע בבוקר.
...רבקה....קומי, כבר תשע. רבקה!...״
למה הם צורחים ככה?
הגופיה נדבקת אל הגוף מזיעת הלילה. החום בלתי נסבל למרות השעה המוקדמת והמאוורר העתיק שסיפקו לנו מערבל בסמליות את האוויר הדחוס. המזגן, שהרעיש כהוגן כשהפעלנו אותו בצהריים אחרי הצ׳קאין, שבק חיים סופית באמצע הלילה אחרי סדרת חרחורים. פקיד הקבלה הישנוני לא טרח אפילו להתנצל, כשנבחתי עליו בטלפון. אחרי כעשרים דקות הוא הגיע, מנומנם, אוחז בפריט האספנות.
היא עדיין ישנה, הקטנה. יום אמש המתיש בבריכה עשה את שלו.
החתך העמוק באצבע שלה דימם כהוגן עד שהצלחנו לעצור את השטף. אבל בעזרת אילתור של שקית על שקית על פלסטר, האירוע הסתיים בנזק מזערי וארטיק. אף אחד לא ידע לומר איך הגיע שבר הכוס אל בריכת הילדים. למה שיקחו אחריות באמת? דקות לפני כן הסברתי לקטנה שאם עושים פיפי בבריכה המים הופכים אדומים. שניות ארוכות הבטתי, מבולבל, בענן האדום שהחל להקיף אותה עד שהתעשתתי ושלפתי אותה מהמים צורחת כשהמולה קטנה מתחוללת סביבנו.
״רבקה, שלא יהיה כמו אתמול שסגרו לנו את הבופה. קומי כבר.״
אני באמת לא מבין למה הכל בצעקות...
האיש מהמוסך צריך להתקשר, אז בעצם זה טוב שקמתי עכשיו. אני אתקשר אליו, חבל סתם לחכות. ברור שאני, היא עוד ישנה. יש לנו עוד את המצפה הימי המזוין וצריך להתארגן על מונית. סוכן הביטוח אמר שאין להם רכבים חלופיים באילת ושאבדוק עם המוסך כמה זמן יקח להם. אם זה יומיים ומעלה, אוכל לשכור רכב ולקבל החזר ושהכי חשוב שאף אחד לא נפגע, וזה רק רכוש וכו ועוד כל מיני כאלה. טוב שהבנות לא היו באוטו זה מה שחשוב. כל השאר שטויות. כפרה.
לא שאלתי אותה אפילו איך בדיוק היא הצליחה לא לראות את העמוד. מה זה כבר משנה עכשיו. למה להעכיר עוד יותר את האווירה. ניסיתי לחבק אותה לפני השינה אבל היא סילקה את היד שלי. חם.
״רבקה! בחיי שאני הולכת!״
כמה רעש שהם עושים...
הגולדנברגים דווקא הציעו לעזור עם התיקים, אבל המונית בדיוק הגיעה. טוב ניפגש במסעדה. מסעדה... מי ישמע. מלכודת תיירים קלאסית. ברור שהם בחרו. תמיד כשהם באילת הם אוכלים שם ב״מקום הקבוע שלנו״.
ודווקא את החשבון הם לקחו ובדקו כל שקל, ספרו בדייקנות כל מנה. אפשר לחשוב שאכלנו כפול מהם. עוד מנת ילדים, והוא בכלל שתה יין אדום ואני בירה. ריחרח בזהירות את הבקבוק, גירגר ומצמץ כאילו הוא מבין משהו ביין.
״טוב רבקה אני יוצאת!... תגיעי מהר אם את רוצה לאכול משהו לפני שנסגר שמה!״
ואז הגיעו אלו, משפחת רבקה.
כשעברה השיירה בלובי ביום שישי בדרכם אל דלפק הצ׳קאין, הצטמררתי. שלוש או ארבע משפחות. אולי יותר. מספר גברים כרסתנים צועדים בסך, מחזיקי מפתחות מוגזמים, מעט אחריהם עדת נשים מפורכסות מלהגות, ובסוף השיירה מקבץ של דודות מבוגרות ומרירות בחלוקים פרחוניים, אוחזות שקיות ומגלגלות עגלות שוק.
להקת ילדים בשלל גילאים זמזמו ללא הרף בין כל אלו כעננת זבובי בקר. סופגים באדישות גערה אקראית מאחד המבוגרים, כחרק החומק מצליפת זנבה של אנטילופה נרגנת.
השבט התמקם לו לחניית לילה בחדרים שבקומת הקרקע, ממש מתחת לחדר שלנו, ומיד החל במיצוי זכויותיהם כאורחי מלון הדירות.
המדשאה המשותפת, אליה פנו החדרים שלהם, התמלאה עד מהרה במחצלות, כיסאות, צידניות, כדורים, ושלל ציוד שהגיע איתם או נסחב למקום מרחבי המלון.
האופן בו תקשרו שכנינו ביניהם, כך למדנו במהרה, היה ישיר, בוטה, רם ונישא. תוך אחר צהריים אחד ידענו לשרטט את עץ המשפחה הקרובה והמורחבת. ניכר היה שמדובר לרוב ביחסים חמים, גלויים, וקולניים. מריבות התגלעו ושכחו, מוקדי חיכוך נחשפו וטוהרו, תוכניות נרקמו והתממשו, וכל זאת בטווח אוזן מאיתנו.
״רבקה....! הלכתי....!״
רוב הבגדים שסחבנו איתנו נשארו ממילא במזוודות. ועדיין נדמה שהאריזות נמשכות לנצח.
הגולדנברגים עוד מספיקים לבלות את הבוקר בבריכה, אחרי שהם מעמידים את המזוודות המדוגמות שלהם במרכז החדר שלנו בשמונה בבוקר, כדי שיוכלו לנצל את הזמן ללא מפריע.
״אה אתם עוד אורזים? טוב תוכלו להוריד את שלנו איתכם ללובי??? תודה אלופים!״
כשאנחנו ניגשים אל דלפק הקבלה, מסתבר שהסאגה רחוקה מלהסתיים. נער משופם נשען על הדלפק, כשהוא אוחז לא פחות משמונה מפתחות חדר. נציג השבט הריבקאי שהקריב עצמו על מזבח האדמיניסטרציה כדי שמשפחתו תוכל לסיים ללא מפריע את הפוגרום שהתרחש ברגעים אלו בחדר האוכל.
משפחת גולדנברג, הפלא ופלא, מצליחים להקדים ולבצע צ׳ק אאוט השכם בבוקר. אנחנו פוגשים אותם ביוטבתה, לשוקו מסורתי לפני הפרידה.
״היה מדהים חברים, חייבים להפוך את זה למסורת״. גולדנברג מדיף ניחוח אפטרשייב שגורם לעיניי לדמוע. הגלד שבזווית פי, המכסה על פצע יובש עקשן שמציק לי מזה יומיים, נקרע באיטיות כשאני מחייך, משלח זרמי כאב עד לאוזן שמאל.
״בטח, אין על אילת. אין עליכם יא גולדנברגים. שנה הבאה עוד פעם״
Commentaires